מבחינה לשונית, המילים סיפוק וקבלה פירושן לבחור ולקבל את הדבר מתוך אהבה, כך גם שהסיפוק ממשהו משמעו להתמסר ולא להתנכר לו, לכן הסיפוק עומד בניגוד מוחלט לשנאת הדבר או לאי הרצון לקבלו; אי לכך, קיומו של כל עיקרון מוסרי מונותאיסטי אצל המאמין, אין הוא אלא "פרי הדעת", הרוחני, שצמח מתוך מודעות לחשיבות לאמת, והשכין בליבו של המאמין תחושה של קיום האל והתעלותו. הידע והחכמה, בהקשר הזה, ממלאים את לב המאמין באהבה, יראה ותחנונים; רק אז הופך הסיפוק, כדברי הצדיקים, לשלווה נפשית המתעלה על גזירת הגורל ומקבלת ברוחב לב את מרותו וגזירתו של אלוהים. אלה שיקבלו בכניעה את רצון האל יהיו ה"אהובים על האל והאל אהוב עליהם." היות האל אהוב על מאמיניו משמעו שהמאמין יקבל את גזירת האל באהבה, כך גם שלהיות אהוב על אלוהים, משמע ללכת בדרכיו ולהישמע למצוותיו.
בורא העולם, יתגדל ויתברך שמו, הינו מקור האושר של הצדיקים, אשר מקבלים את גזירתו, אושר זה הוא מעין פרי מובחר שהצדיקים אמורים לקטוף; אם המאמין המונותאיסטי ירקום מעל חייו את עיקרון הסיפוק מאדון העולם, שגם הוא יהי שבע רצון ממנו, יזכה לחיים טובים גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. כך גם שההסתפקות במועט, קבלת גזירת האל בצייתנות, הסתפקות במנת חלקו וקבלת גזירת הגורל, הן שיזכו את המאמין בחיי רוגע, שלווה נפשית, גמול טוב וכפרה על חטאיו בעולם הזה. ואילו בעולם הבא, יהי מקומו מובטח בגן עדן.
על כן, סוד האמונה טמון בסיפוק ובקבלת רצון האל, ואשרי המאמין אשר הסתפק במנת חלקו, אחרת עליו להיאזר בסבלנות.