מלחמת האזרחים של 1860 בהר הלבנון

מלחמת האזרחים של 1860 בהר הלבנון

מהומות 1860 בהר הלבנון היו סדרת התנגשויות קהילתיות בין דרוזים למרונים על רקע מאבק על ההגמוניה בהר הלבנון, בקיץ 1860, שהתפתחו לשרשרת אירועים אלימים ברחבי סוריה, וניתן לראות בהם מלחמת אזרחים של ממש.[1] בבסיס העימותים עמדה היריבות הדרוזית-מארונית שהתעצמה בהדרגה מאמצע המאה ה-18, אך הצטרפותם של מוסלמים שיעים ונוצרים מלכיתים (יוונים קתולים) בהר הלבנון של מוסלמים בדמשק, הפכה את העימות, שכלל מספר מעשי טבח קשים, למלחמה בעלת סממנים נוצריים שהובילה להתערבות כוחות צרפתיים שסיימו את העימות. בסוף העימות הוקמה המתצרפייה של הר הלבנון שהייתה מחוז עות'מאני שהוכפף ישירות לשלטון המרכזי, תוך מתן ייצוג פרופורציוני לדרוזים ולנוצרים לפי חלקם באוכלוסייה. התערבות הכוחות הצרפתיים הביאה להדיפת הדרוזים ולתחילתו של גל הגירה משמעותי מהר הלבנון לחוראן בשנות ה-60 של המאה ה-19, בעקבות אובדנם הסופי של בסיסי השליטה הדרוזיים בדרום הר הלבנון.[2]

הר הלבנון שהיה מעוזם של הדרוזים במשך מאות שנים הפך מאמצע המאה ה-18 בהדרגה לאזור בעל רוב נוצרי-מארוני מובהק, באופן שהפר את יחסי הדו-קיום הממושכים בין דרוזים לנוצרים מרונים בהר הלבנון. הדומיננטיות הדרוזית שהיתה בשיאה בתחילת המאה ה-17, בתקופת שלטונו של פח'ר אל-דין השני לבית מען, נחלשה אחרי מסע העונשין העות'מאני נגדו ב-1634 שהסתיים בשבייתו ובהוצאתו להורג באיסטנבול שנה לאחר מכן. התגברות היריבות בין שבטי קייס וימן מסוף המאה ה-17 שהגיעה לכדי מלחמה של ממש בקרב עין דארה, בשנת 1711, בה לחמו דרוזים אלה באלה הביאה לאובדן הדומיננטיות הדרוזית באופן סופי. באמצע המאה ה-18 החל תהליך התחזקות של המרונים מבחינה פוליטית ודמוגרפית. הזיקה המרונית לאירופה, בעיקר לצרפת ולכנסייה הקתולית, היא בעלת שורשים עוד מהמאה ה-16 באימפריה העות'מאנית. ב-1736 הוחלט על איחוד מלא של הכנסייה המארונית עם הכנסייה הקתולית שברומא. באותן שנים, חל גידול דמוגרפי מהיר יחסית של המרונים בצפון הר הלבנון, והחל תהליך הגירת פלאחים לרכס השוף שבדרום ההר, מעוזם של בעלי הקרקעות הדרוזים. נוסף על כך, פרחה בהר הלבנון תעשיית המשי שנשלטה על-ידי מרונים שייצאו את תוצרתם לצרפת.[3]

הסכסוך הגלוי בין הדרוזים והמרונים בהר הלבנון החל על רקע ניסיונו של השיח' בשיר ג'נבלאט לאתגר את מעמדו של האמיר בשיר אל-שהאבי. המאבק בין השניים הגיע לשיאו בשנת 1825 בקרב אל-סמקאניה אשר הסתיים בתבוסתו של השיח' בשיר ג'נבלאט, ובשלב מאוחר גם בהוצאתו להורג. תקופת הכיבוש המצרי של בלאד אל-שאם, תחת הנהגתו של אבראהים פאשא, בין השנים 1831- 1840, רק העמיקה את הפערים בין הדרוזים למרונים. שלטון הכיבוש המצרי נעזר בנוצרים ותרם להתחזקות מעמדם במרחב הציבורי. חיזוק מעמדם של  הנוצרים המשיך באימפריה העות'מאנית בעקבות הצו של חצר הוורדים (ח'ט-י שריף גולחאנה) משנת 1839 מסמך משפטי שביסס את ההשתייכות לאימפריה העות'מאנית על שוויון בין המיעוטים ואזרחות אינדיווידואלית, להבדיל ממודל הנתינות וההבחנה בין מוסלמים ללא מוסלמים משחר ימי האימפריה. המעורבות האירופית בענייני האימפריה העות'מאנית, שהייתה מצויה במשבר מתמשך, התבטאה במתן חסות למיעוטים בתחומי החינוך, המסחר והמשפט, כאשר היה מדובר באזרחיהן. הדרוזים לא נהנו מיתרונות אלה, ובמציאות של הפיכה למיעוט מול הפלאחים המרונים, מחד, והאליטה המרונית המתחזקת, מאידך, נותרה בידם רק הבעלות על הקרקעות והרוב בניהול מערכת האקטאע של הר הלבנון. המרונים שהפכו לרוב גדול מאוכלוסיית הר הלבנון (מעל 160,000 מרונים מול פחות מ-30,000 דרוזים) ונהנו מזכויות חוקתיות שוות לדרוזים, תבעו שינוי בהרכב המקטאעג'יה באופן שיגדיל את הייצוג המרוני ליחס פרופורציוני לאוכלוסייה. זאת בגיבוי האמירים לבית שיהאב שהחלו להתנצר בסתר.[4]

בשנת 1842 הדיח הסולטאן עבד אל-למג'יד את האמיר בשיר השלישי, האחרון לבית שהאב, ומינה במקומו את הקצין הבכיר עמר פאשא. בלחץ מעצמות אירופה שינה הסולטאן את המינוי והאימפריה הקימה בהר הלבנון מודל חלוקה שנקרא הקאימקאמיה הכפולה. הר הלבנון חולק לאזור צפוני תחת קאימקאם (סגן מושל) מארוני, ודרומי תחת קאימקאם דרוזי, שהוכפפו ישירות למושל צידון. למרות זאת פרצו ב-1845 עימותים אלימים בין מרונים לדרוזים. על מנת ליישב את הסכסוך הוסיף השער העליון מועצות שהיו כפופות לכל קאימקאם בהר הלבנון.

אירועי 1860 שהסלימו למלחמת אזרחים לא החלו כקונפליקט בין עדתי, אלא כמאבק מעמדי של פלאחים מרונים של אזור כסרואן נגד בעלי הקרקעות המרונים על רקע נטל המסים הכבד. טאניוס שאהין, מנהיג הפלאחים שהחל לקרוא לביטול הפריבילגיות של בעלי הקרקעות עוד בשנת 1858, הכריז על מרד בתחילת 1859. הפלאחים המרונים גירשו את בעלי הקרקעות וכוננו שלטון משלהם באזור כסרואן. המרידות התפשטו למרכז הר הלבנון ולצפון החוף הסורי, סביב לטקיה, וכשזלגו בתחילת בקיץ 1859 לדרום הר הלבנון שהיה בשליטה דרוזית, הפכו לעימות דרוזי-מארוני ספוראדי. בתחילת 1860 עדיין לא ניתן היה לראות בעימותים, שכבר כללו רציחות מכוונות משני הצדדים, מהלך מתוכנן, והיה יותר מדובר בפורעי חוק מכל צד.[5]

ב-27 במאי 1860 האירועים הספוראדיים הסלימו לעימות רחב היקף לאחר שמיליציה מורנית, בהובלת טאניוס שאהין, יצאה מכסרואן לגבות את המסים של נקאש שבשליטה מארונית והמשיכה לבעבדא שהיה בשליטה דרוזית. הדרוזים ראו בכך פרובוקציה בעוד שהמרונים ראו בהתארגנות חיל המצב העות'מאני באזור היערכות דרוזית ללחימה, עקב זיהוי הדרוזים עם צבא האימפריה המוסלמי. כתוצאה מכך פשטו כוחות מרונים על כפרים מעורבים בבעבדא וגירשו מהם את יושביהם הדרוזים. בבית מרעי ניצחו המרונים לוחמים דרוזים בגיבוי הצבא העות'מאני, אך לאחר שנסוגו ממנו וניסו לחדש את המתקפה עליו נתקלו בכ-2,000 לוחמים דרוזים בהובלת החמולות תלחוק ואבו-נקד. הניצחון הדרוזי בקרב הביא להשתלטות דרוזית על כל אזור אל-מתן. הקרבות שהמשיכו מאל-מתן לאזור הזחלה הביאו להצטרפות מרונים נוספים ללחימה, והדרוזים עמדו במצב של נחיתות מספרית, אך למרות זאת ולמרות אבדותיהם הרבות מאלה של המרונים, הצליחו להדוף את הכוחות המארוניים העדיפים מספרית ולהשאירם בזחלה.

ב-4 ביוני התחולל בואדי אל-תים קרב בין כוחות דרוזיים לנוצרים אורתודוכסים. בשלב זה הגיעו תגבורות של כוחות דרוזיים נוספים ממג'דל שמס ומהחוראן. הדרוזים הביסו את הכוחות הנוצריים, ולאחר מכן פשטו על בית המושל לבית שהאב לשעבר וטבחו בנוצרים שהסתתרו שם. סעידה ג'ונבלאט הסתירה בביתה כ-400 נוצרים ששרדו את הטבח והוברחו לאנייה של חיל הים הבריטי. מקרה דומה של קרב ובסיומו טבח התפתח ברשאיא בשבוע שלאחר מכן כאשר כוח של 5,000 לוחמים דרוזים בהובלת אסמאעיל אל-אטרש שהגיע מהחוראן תקף את רשאיא לאחר בריחת הנוצרים מבקעת הלבנון לרשאיא לבקשת מקלט בבית הממשל. לאחר שני הקרבות ומעשי הטבח שנלוו אליהם היה מניין ההרוגים הנוצרי כ-1,800.[6]

לאחר האירועים ברשאיא עברו הלוחמים הדרוזים לתקוף כפרים באזור זחלה, ובשלב זה הצטרפו אליהם לוחמים שיעים בהובלת חמולת חרפוש. כתגובה לתקיפות אלה הגיע לאזור הכוח המרוני המרכזי בפיקודו של טאניוס שאהין ונערך לקרב בעיירה. הלוחמים הדרוזים בפיקודו של אסמאעיל אל-אטרש נעזרו בתגבורות של בדווים מהחוראן ותקפו את העיירה ב-14 ביוני 1860. תוך שעות ספורות הם הצליחו לכבוש אותה והנוצרים נמלטו לכסרואן ואל-מתן. הניצחון בזחלה סימן למעשה את סוף הלחימה מהצד הנוצרי, ואחריו עברו הלוחמים לכיבוש העיר המרכזית ברכס השוף, דיר אל-קמר. הטבח והביזה בדיר אל-קמר הביאו לבריחת הרוב הגדול של האוכלוסייה הנוצרית ממנה. ההערכות בין מניין ההרוגים הנוצרים נעות בין 7,000 ל-20,000 לצד מעל 300 כפרים נוצריים שנהרסו ונעזבו.[7]

זליגת העימותים לכלל האזור והגעתם לדמשק בתחילת יולי, בטבח בקהילה הנוצרית-אורתודוכסית שבשכונת באב-תומא הביאה להתערבות מצד מעצמות אירופה בהובלת צרפת. נפוליאון השלישי השתמש בסעיף ההגנה על הנוצרים באימפריה בקפיטולציות הראשונות מהמאה ה-16, וכוח צרפתי של כ-6,000 לוחמים, יחד עם 6,000 לוחמים נוספים מבריטניה, אוסטריה, פרוסיה ורוסיה, נשלחו להציל את הנוצרים ברחבי סוריה, לצד כוחות עות'מאניים שפעלו להשבת הסדר. בפועל הפכו משלחות אלה להיות מסע עונשין נגד הדרוזים שהשתתפו גם בטבח בדמשק. משפחות דרוזיות רבות היגרו באופן מיידי לחוראן.[8]

מלחמת האזרחים של 1860 סימנה את דעיכת מעמדם של הדרוזים בהר הלבנון, שאיבדו את מעמד הבכורה לטובת הנוצרים המרונים. אמנם הדרוזים נהיו הקהילה השנייה בחשיבותה, אולם הם ירדו מגדולתם, למרות ניצחונם הצבאי על יריביהם המרונים. המלחמה של 1860 הייתה ללא ספק נקודת מפנה מכרעת בתולדות לבנון המודרנית, אולם גם בתולדות הדרוזים בכלל.

____________________________________________________

[1] Butrus al-Bustani, The Clarion of Syria, ed. Jens Hanssen and Hicham Safieddine, 1860.

[2] William Harris, Lebanon: A History, 600-2011 (Oxford: Oxford University Press, 2012).

[3] Bruce Masters, The Arabs of the Ottoman Empire, 1516 – 1918 (New York: Cambridge University Press, 2013); Kais Firro, Handicrafts and Industries in Syria and Palestine, 1800-1914 (Haifa: University of Haifa, Institute of Middle Eastern Studies, 1980).

[4]  Kais Firro, A History of the Druzes (Leiden: Brill, 1991).

[5] Leila Fawaz, An Occasion of War: Civil Conflict in Lebanon and Damascus in 1860 (Berkeley: University of California Press, 1994).

[6] Leila Tarazi Fawaz, An Occasion of War: Civil Conflict in Lebanon and Damascus in 1860 (Berkeley and Los Angeles, CA: University of California Press, 1994).

[7] Leila Tarazi Fawaz.

[8] Firro, A History of the Druzes.

***

לקריאה נוספת ראו:

  1. Al-Bustani, Butrus. The Clarion of Syria, ed. Jens Hanssen and Hicham Safieddine, 1860.
  2. Harris, Lebanon: A History, 600-2011. Oxford: Oxford University Press, 2012.
  3. Fawaz, Leila Tarazi. An Occasion of War: Civil Conflict in Lebanon and Damascus in 1860. Berkeley and Los Angeles, CA: University of California Press, 1994.
  4. Firro, Kais. Handicrafts and Industries in Syria and Palestine, 1800-1914. Haifa: University of Haifa, Institute of Middle Eastern Studies, 1980.
  5. Firro, Kais. A History of the Druzes. Leiden: Brill, 1991.
  6. Masters, Bruce. The Arabs of the Ottoman Empire, 1516–1918. New York: Cambridge University Press, 2013.

 

מבט על

הדרוזים בישראל

ההתיישבות הדרוזית בישראל נחשבת לשלישית בגודלה, מבחינת מספר התושבים, בעולם כולו. הדרוזים בישראל (בני דת הייחוד) מהווים עדה דתית מגובשת, המונה כ- 147 אלף בני אדם, שפתם הינה ערבית ותרבותם ערבית-ייחודית (מונותאיסטית). הדת הדרוזית מוכרת באופן רשמי, על ידי מדינת ישראל, מאז שנת 1957 כישות אחת בעלת בתי משפט והנהגה רוחנית משלה. הדרוזים בישראל חיים כיום בתוך עשרים ושניים כפרים הנפרשים בגליל, בכרמל וברמת הגולן. שני היישובים הדרוזים הגדולים ביותר מבחינת מספר תושבים הם ירכא (16.9 אלף תושבים) ודלית אל-כרמל (17.1 אלף תושבים).

0 K

דרוזים בישראל

0 +

תושבים בדאלית אלכרמל, היישוב הכי גדול בישראל

0

סטודנטים דרוזים בשנת הלימודים 2019/2020 במוסדות להשכלה גבוהה