מרד 1838 היה גל התקוממויות של דרוזים בעיקר בהר הלבנון ובחוראן נגד שלטונו של אבראהים פאשא. בדומה למרידות קודמות נגד השלטון המצרי שכללו קהילות רבות ברחבי סוריה הגדולה, התקוממו הדרוזים בעיקר נגד עול המסים הכבד וגיוס החובה לצבא המצרי. דיכוי המרד על-ידי הצבא המצרי והצטרפות כוחותיו של אמיר הר הלבנון, בשיר אל-שהאבי השני, החריפו את המתח בין נוצרים לדרוזים בהר הלבנון וסללו את הדרך למלחמות האזרחים של 1842 ו-1860.[1]
בשנת 1831 הכריז מושל מצרים מהמט עלי פאשא מלחמה על האימפריה העות'מאנית, לאחר שהשלטון המרכזי לא הסכים להכיר בחסותו על כרתים, ולהרחיב את תחום ממשלו לסוריה הגדולה. מהמט עלי שמשל במצרים מאז 1805, שלח כוחות צבא שהיו קריטיים עבור הצבא העות'מאני במלחמת העצמאות של יוון. לכן, דרש את הרחבת תחום ממשלו בתמורה מחד, ומאידך, ניצל את חולשתו של הצבא העות'מאני שהפסיד למעצמות אירופה במלחמה על יוון ופירק את עמוד השדרה שלו, חיל היניצ'רים, שנים ספורות לפני כן בלבד. בסתיו 1831 יצא בנו של מהמט עלי, אבראהים פאשא, בראש מסע מלחמה לכיבוש סוריה הגדולה והכניע את יפו בקרב. הצי המצרי נחת ביפו בסוף אוקטובר 1831, הכניע אותה והמשיך צפונה לכיבוש עכו. לאחר מצור של שבעה חודשים נפלה עכו במאי 1832. משם המשיך הצי המצרי ונחת באנטוליה. בקרב קוניה בו הביס אבראהים פאשא את הצבא העות'מאני למרות נחיתות מספרית בולטת ולקח את הוזיר הגדול בשבי. לאחר מכן הגיע הצבא המצרי למרחק הליכה מאיסטנבול ואיים עליה ישירות.[2]
החשש של מעצמות אירופה מקריסת האימפריה העות'מאנית והפרת מאזן הכוחות הביא להתערבות שכפתה על אבראהים פאשא לסגת מאנטוליה ובתמורה התירה לו בהסכם כותאהיה שנחתם במאי 1833 לשלוט בסוריה הגדולה בנוסף לשלטון הקבוע של שושלתו של מהמט עלי במצרים. מכאן ועד 1841, בסוף המלחמה הסורית המצרית-עות'מאנית השנייה, היה אבראהים פאשא מושל אבסולוטי בפועל של סוריה הגדולה. בדומה לרפורמות שערך אביו במצרים בתחומי המיסוי, הצבא והמדיניות האגרארית, פעל אבראהים פאשא בכל מרצו כדי לשוות לסוריה הגדולה מבנה מודרני של מדינה ריכוזית. נוסף על כך, אחת המטרות בכיבוש המצרי הייתה ניצול משאבי הטבע והסביבה (בעיקר עץ, שחסר במצרים) שלה למפעלי בנייה בתחומי שלטונה של שושלת מהמט עלי.
עול המסים תחת שלטונו של אבראהים פאשא היה כבד ביותר ביחס למה שהורגלו הפלאחים וביחס ליכולות הייצור הדלות של משק בעל כוח עבודה דליל ואמצעים טכנולוגיים מסורתיים. חובת הגיוס הכללית לצבא הייתה זרה לאוכלוסייה זו ויחד עם הדרישה לפירוק מנשק היוותה סכנה בפני עצמה. משפחות פלאחים לא יכלו להרשות לעצמן לשלוח את הגברים בהן לתקופות גיוס ממושכות ומלחמותיו של מהמט עלי בדרום חצי האי ערב נגד הווהאבים היו זרות להם. נוסף על כך, התקיימו כיסים רבים של לויאליות לאימפריה העות'מאנית בכל שכבות האוכלוסייה. תנאים אלה הביאו להתפרצויות מרידות פלאחים נרחבות ברחבי סוריה הגדולה בשנת 1834.[3]
שלוש הזירות העיקריות של המרד היו ארץ ישראל, עבר הירדן והאזור ההררי של צפון החוף הסורי בקרבת לטקיה. למרד הפלאחים הצטרפו גם שבטים בדווים וקבוצות נכבדים מהערים. למרות הקושי של חילות המצב של אבראהים פאשא להתמודד עם המרידות, חיל המשלוח של מהמט עלי ממצרים הביא להכרעה מהירה של המרד, שבעקבותיה פורקו הכפריים מנשקם, הגברים גויסו לצבא ועול המסים הכבד נמשך. דרוזים השתתפו במרד, אך לא כעדה ולא באופן גורף, ואף היו שותפים לדיכויו במקרה העלווי.
למרות הרלוונטיות של גזרותיו של אבראהים פאשא עבור הדרוזים ככלל האוכלוסייה האגרארית ודיכוי המרד, פרצה בשנים שלאחר מכן מרידה דרוזית בעיקרה שנבעה מאותן בעיות יסוד, אך הכילה יסוד עדתי. בקיץ 1835 הוציא אבראהים פאשא צו פירוק מחימוש וגיוס הדרוזים מהר הלבנון. עוד לפני כיבוש סוריה הוא היה מעוניין בצירוף לוחמים מהר הלבנון לצבאו עקב המוניטין הגבוה והניסיון הרב שלהם בלחימה. לא ניתן היה לגייסם מבלי לפרק את כוחותיהם המקומיים מנשקם. צו הגיוס נשלח לאמיר הר הלבנון, האמיר בשיר השני לבית שהאב שנועד עם השיח'ים הדרוזים, שלא הסכימו לגיוס כללי, אלא רק לשליחת מתנדבים. בתגובה, נחת אבראהים פאשא עם 15,000 חיילים לחופי ביירות ויצא למסע עונשין בהר הלבנון. הדרוזים של הר הלבנון נכנעו בלית ברירה, וצבא המצרי דחה את גיוס הדרוזים מהחוראן ל-1837.
בסוף 1837 הוציא הצבא המצרי צו לגיוס 170 חיילים דרוזים מהחוראן. מושל סוריה, שריף פאשא נועד עם יחיא אל-חמדאן, מנהיג הדרוזים בחוראן, שסירב לגיוס והציע כופר נפש במקום זאת. שריף פאשא סירב ותקף את שיח' חמדאן שחזר לסווידא והחל לארגן את הקהילה הדרוזית בחוראן למתקפת הצבא המצרי בהינתן ניסיון הר הלבנון. הלוחמים הדרוזים נערכו בלג'ה למתקפה המצרית שהגיעה בינואר 1838, אז תקפו 400 חיילים מצרים את אל-ת'עלה. הכוח המצרי לא העריך נכונה את יכולותיהם של הלוחמים הדרוזים, ובמתקפת הנגד הדרוזית ניגף ונסוג לאחר אבדות רבות. כתגובה שלח אבראהים פאשא כוח חדש של 6,000 לוחמים שנכנסו לקרבות עם הלוחמים הדרוזים בתוך הלג'ה. גודל הצבא והטופוגרפיה הקשה של הלג'ה מנעו מהצבא המצרי לתמרן והוא המשיך לספוג אבדות רבות, כולל קצינים ומפקדי מערכה כמו מוסטפא פאשא שנהרג בקרב.[4]
לאחר תבוסה זו שלח אבראהים פאשא 15,000 לוחמים אלבנים, מהטובים שבכוחותיו למלחמה כללית בחוראן. השילוב בין המוראל הגבוה עקב הצלחת המרידה לידיעה על כוח צבאי גדול שמגיע לחוראן, הביא להתרחבות המרד לאזורים נוספים: אל-ע'וטה, אקלים אל-בילאן ו-ואדי תים. את המרד הוביל בשלב זה שיבלי אל-עריאן שעמד בראש כוח בן 8,000 לוחמים. נוסף על כוחות הצבא, גייס אבראהים פאשא את שבטי הסלוט והעניזה להילחם נגד הדרוזים. מאמצו העיקרי של שיבלי אל-עריאן היה להעביר את המרד מאזורי המחייה של הדרוזים לצירים הראשיים של סוריה ובכך לנתק את הקשר בין דמשק וביירות ובין שתיהן לבין קהיר וירושלים. עמדת כוח זו היתה מסייעת לו במשא ומתן על חנינה כללית ופטור מגיוס במשא ומתן שהתנהל עם ממשלו של אבראהים פאשא במקביל למרד.[5]
לאחר הצטרפות כוחותיו של האמיר בשיר השני למלחמה נגד הדרוזים והנחלת מספר תבוסות של המצרים והלוחמים המארונים של בשיר השני לדרוזים, האחרונה בהם בבקעת הלבנון ביולי 1838, החלו לחתור השיח'ים של החוראן להסכם עם אבראהים פאשא. הדרוזים שנכנעו זכו לתנאים נוחים בהסכם שכללו חנינה כללית ופטור מגיוס בתמורה למסירת 700 רובים ועוד 200 שנלקחו שלל מהצבא המצרי. למרות זאת, הכניעה הדרוזית לא הייתה מוחלטת. חוסיין אבו אסאף ושיבלי אל-עריאן פיקדו על כוחות בלג'ה ובחרמון שסירבו להיכנע ולמעשה לא הוכרעו. בסוף 1838 מת הסולטאן מחמוד השני, והוזיר הגדול ראשיד פאשא, שהמשיך בתפקידו תחת הסולטאן עבד אל-מג'יד. ראשיד פאשא נועד עם שיח'ים דרוזים באיסטנבול והבטיח להם לשחררם מדיכויו של אבראהים פאשא בתמורה לשיתוף הפעולה למהלך העות'מאני נגדו. ב-1839 נחתו בסוריה כוחות עות'מאניים, בריטיים וצרפתים ובמלחמה העות'מאנית-מצרית השנייה הביסו את הצבא המצרי והסיגו את שלטונו של אבראהים פאשא מסוריה הגדולה.[6]
________________________________________
[1] Philip K. Hitti, A Short History of Lebanon (New York: McMillan, 1965).
[2] Bruce Masters, The Arabs of the Ottoman Empire, 1516 – 1918 (New York: Cambridge University Press, 2013).
[3] Kais Firro, A History of the Druzes (Leiden: Brill, 1991).
[4] Yvette Talhamy, “The Nusayri and Druze Minorities in Syria in the Nineteenth Century: The Revolt against the Egyptian Occupation as a Case Study,” Middle Eastern Studies 48, no. 6 (2012): 973–95.
[5] Kais Firro, A History of the Druzes.
[6] Talhamy, “The Nusayri and Druze Minorities in Syria in the Nineteenth Century.”
***
לקריאה נוספת ראו:
- Bruce, Masters. The Arabs of the Ottoman Empire, 1516-1918. New York: Cambridge University Press, 2013.
- Firro, Kais. A History of the Druzes. Leiden: Brill, 1991.
- Hitti, Philip K.. A Short History of Lebanon. New York: McMillan, 1965.
- Talhamy, Yvette. “The Nusayri and Druze Minorities in Syria in the Nineteenth Century: The Revolt against the Egyptian Occupation as a Case Study", Middle Eastern Studies 48, no. 6 (2012): 973-95.