מרד 1895-1897 בחוראן

היציבות היחסית ביחסי הדרוזים עם הרשויות העות'מאניות שהושגה בחוראן לאחר דיכוי מרידת האיכרים, "העאמייה", ב-1890, הופרה בתחילת 1893 עם מותו של מושל הר החוראן, הקאימקאם אבראהים אל-אטרש. אבראהים, שחזר מביקור באיסטנבול יחד עם השיח' סטאם אל-שעלאן, מנהיג שבט הרוואלה בו נועדו באופן אישי עם הסולטאן עבדולחמיד השני, זכה לתואר העות'מאני "פאשא" והיה איש הממשל של החוראן מאז מות אביו, אסמעיל אל-אטרש בשנת 1869. אחיו של אבראהים פאשא, שיבלי אל-אטרש, היה מנהיג כריזמטי ואהוד יותר בחוראן ובאופן קבוע הוביל את הקו שהתנגד לרפורמות עות'מאניות בחוראן. ככלל, עיקר הקונפליקט הדרוזי עות'מאני בחוראן היה על ענייני מיסוי וגיוס החובה לצבא העות'מאני.

לאחר מותו של אבראהים, ביקש הואלי של סוריה, ראוף פאשא, להימנע ממינויו של שיבלי לקאימקאם עקב מרדנותו, שהתבטאה בין היתר בסירוב להזמנתו לביקור הסולטאן יחד עם אחיו. במקומו הוא מינה באופן זמנה את מחמוד ביי אל-ע'אזי לממלא מקום הקאימקאם. שיבלי הגיב בכריתת ברית עם שבט הבנו-צח'ר שתקפו את שיירת החאג' האחרונה, במטרה למנוע שיתוף פעולה עם הרשויות העות'מאניות. כתגובה, הורה הואלי על מעצרו של שיבלי בתחילת אוקטובר 1893. אחיו של שיבלי, יחיא אל-אטרש הוביל כוח דרוזי שתקף את הכוח הז'נדרמריה שנשלח לעצור את שיבלי, הבריח אותו למזרעה וניתק את חיל המצב העות'מאני בסווידא מדמשק. לאחר משא ומתן המצור הופסק, והואלי פיטר את מחמוד ביי ומינה במקומו את יוסף זיא פאשא אל-ח'אלדי להיות קאימקאם החוראן.

שביעות רצונם של הדרוזים בהר החוראן מההסדר לא ארכה ימים. לאורך כל שנת 1894 אירעו התנגשויות אלימות בין דרוזים לחיילים עות'מאניים ברחבי החוראן והקאימקאם, יוסוף זיא פאשא, דיווח כי הוא למעשה בן ערובה. השלטון המרכזי היה עסוק בדיכוי הארמנים במזרח אנטוליה במה שהפך לתחילתו של רצח העם הארמני ולכן הגביל את תגובותיו בחוראן. בסוף 1894 מונה עות'מאן נורי פאשא במקום ראוף פאשא בתור ואלי, ושינה באופן מיידי את המדיניות כלפי הדרוזים. שיבלי מונה להיות קאימקאם הר החוראן ודרישתו למתן חנינה לשיח'ים שהוגלו לרודוס במרידת 1890 נענתה, וכולם חזרו לחוראן עד מארס 1895.

למרות זאת, אי השקט בחוראן המשיך לאורך אותה שנה, עקב היעדר ההכרה במנהיגותו של שיבלי שלשיטת משפחות החוראן היה משתף פעולה עם העות'מאנים מרגע שמונה לתפקיד. נוסף על כך, אירועי רצח העם הארמני במזרח אנטוליה הגבירו את התסיסה שהפכה בהדרגה לאנארכיה ברחבי סוריה הגדולה. בסוף 1895 ביצעו צ'רקסים, שבטים בדווים וכורדים סדרת מתקפות על כפרים דרוזיים בחוראן. כתגובה תקפו הדרוזים 12 כפרים מוסלמים בחוראן ועוררו את תגובת השלטון המרכזי בגיוס כלל גדודי המילואים של הארמיה החמישית, כוח אדם של 64,000 חיילים למסע עונשין נגד הדרוזים בחוראן. נוסף עליהם, נשלחה תגבורת של 30,000 חיילים מהארמיה השלישית בסלוניקי שכבשו את סווידא ודיכאו את ההתנגדות הדרוזית.

כיבוש סווידא היווה את סוף מסע המלחמה כמו בזה של 1890, אך השבת הסדר על כנו היתה עניין מורכב יותר. הכוחות נשארו בשטח בתור חילות מצב ומצבה הכלכלי הרעוע של האימפריה הקשה מאוד על האספקה אליהם. למרות זאת, בסדרת פשיטות נעצרו 1,000 גברים דרוזים בדמשק, ביניהם עשרות שיח'ים, לרבות שיבלי ויחיא אל -אטרש ונתפסו מאות מרובי המרטיני של הדרוזים. רוב העצורים גויסו באופן מיידי ונשלחו לכרתים והשיח'ים ויתר העצורים הוגלו למספר ערים ברחבי האימפריה: רודוס, אנקרה וטריפולי המערבית. המבוגרים נשלחו לבתיהם. רושדי פאשא הצ'רקסי מונה לקאימקאם הר החוראן במקום שיבלי והחל לאכוף את סעיפי הסכם הכניעה של הדרוזים מ-1895. למרות זאת, ההבנות היו שבריריות מאוד ובסוף יוני 1896 צרו שוב לוחמים דרוזים על חיל המצב העות'מאני שישב בסווידא. השלטון המרכזי גייס באופן מיידי את כל הכוחות שלחמו בקמפיין החורף ותגבר אותם בגדודים נוספים מצפון אפריקה. בקרב של 25,000 חיילים עות'מאנים נגד פחות מ-10,000 חיילים דרוזים, הוכרעה סווידא שנית במבצע שכלל הרעשה ארטילרית של העיירה.

בשלב זה נשלחה ועדת רפורמה לחוראן על מנת לשנות מהיסוד את יחסי המדינה עם הדרוזים בחוראן, אך למרות זאת, לוחמים דרוזים רבים המשיכו להילחם, ברחו ללג'ה ולא קיבלו את ניסיונות המשא ומתן הנוספים של השיח'ים שהכירו בתוצאות הקרב. בסדרת פשיטות על מחנות ומתקפות על שיירות אספקה לצבא מתוך שטח הלג'ה הצליחו הלוחמים הדרוזים לפגוע באופן משמעותי בכוחות בשטח. כתגובה הוביל בתגובה מפקד הארמיה החמישית החדש, עבדוללה פאשא, מתקפה כוללת על כל כפרי החוראן. מעל 2,000 דרוזים, מתוכם 400 נשים וילדים נהרגו במתקפה זו. מעל 1,000 עצורים נוספים גויסו באופן מיידי לצבא ונשלחו לכרתים. מתקפה זו היתה החמורה ביותר שהדרוזים בחוראן ידעו מאודם. היא העמידה את היחסים בין הדרוזים, לשלטון העות'מאני המרכזי, שהיה מוכן להשקיע משאבים אדירים במסע המלחמה הזה, על כללים חדשים שצמצמו את האוטונומיה למעשה של הדרוזים בה החוראן באופן משמעותי. כללים אלה לא אותגרו עוד שנים רבות. השיח'ים והעצורים שהוגלו הוחזרו לחוראן בשנת 1900 לרגל יובל ה-25 לעלייתו של הסולטון עבדולחמיד לשלטון.

***

לקריאה נוספת ראו:

1. Birgit Schäbler. Aufstände Im Drusenbergland Ethnizität Und Integration Einer Ländlichen Gesellschaft Syriens Vom Osmanischen Reich Bis Zur Staatlichen Unabhängigkeit. Gotha: Perthes, 1996.
2. Firro, Kais. A History of the Druzes. Leiden: Brill, 1991.
3. Gross, Max L. “Ottoman Rule in the Province of Damascus, 1860-1909.” Unpublished Dissertation, Georgetown University, 1979.