מרידת "העאמייה" בחוראן, 1889-1890

"העאמייה" בחוראן הייתה חלק מגל התקוממויות של פלאחים באימפריה העות'מאנית בשלהי המאה ה-19 נגד גביית המסים. על גבי ההתקוממות הכללית, נוצרה התמרדות דרוזית נוספת של קבוצות מסוימות בהר החוראן נגד מנהיגותו של אבראהים אל-אטרש, קאימקאם הר החוראן, שהיה ידוע כבר אז בכינוי "ג'בל אל-דרוז". בחלק ניכר מהתיאורים ידועה העאמייה כמרידת איכרים, אך למעשה היא הייתה אירוע יותר מורכב שהובל על ידי שיח'ים מכפרי החוראן ששאפו להדיח את אבראהים אל-אטרש ממשרת הקאימקאם. השיח'ים הובילו לוחמים ואיכרים שהצליחו לגרש את מושלי הכפרים והנפות של משפחת אל-אטרש מהחוראן. כתוצאה מכך, שלח השלטון העות'מאני המרכזי כוחות צבא לחוראן לדכא את המרד ולהחזיר את אבראהים אל-אטרש למשרתו. התוצאה העיקרית של המרד הייתה העמקת השליטה העות'מאנית בחוראן, שהתבטאה בגידול המשמעותי בחילות המצב ובחימושם, רישום קרקעות, גביית מסים והתערבות בענייני האליטה הדרוזית.[1]

שנות ה-80 של המאה ה-19 היו לפחות במחציתן הראשונה שנים של שיתוף פעולה נוח יחסית בין הדרוזים בחוראן לממשל העות'מאני. אבראהים אל-אטרש מונה ב-1882 למשרת קאימקאם הר החוראן, ובדמשק הדרוזים נהנו מהנהגה נוחה של הואלי חמדי פאשא בממשל והמושיר חוסיין פווזי פאשא בפיקוד הארמיה החמישית. עם זאת, חילות המצב של הארמיה החמישית בחוראן גדלו בתקופה זאת באופן משמעותי. חילופי וזיר ראשי באיסטנבול ו-ואלי בדמשק ב-1886 הביאו לשינוי מדיניות ולניסיון עות'מאני נוסף לעריכת מפקד אוכלוסין בחוראן וניסיון להקמת בתי ספר אימפריאליים בהובלת הואלי נאשד פאשא והוזיר כאמל פאשא. קבוצות של פלאחים דרוזים החלו להיערך למרידה והתארגנו ללחימה בלג'ה. כתוצאה מכך נפתח משא ומתן ישיר בין אבראהים אל-אטרש ונאשד פאשא, והרפורמות שרצה הממשל להעביר הושהו והחוראן נהנה משלוש שנים נוספות של שקט יחסי.[2]

בשנות השקט ביחסי דרוזים והשלטון העות'מאני חל שינוי ביחסים בין הכוחות הדרוזיים השונים בתוך החוראן על רקע מנהיגותו של אבראהים אל-אטרש. עוד ב-1884 בחרו השיח'ים של החוראן בשיבלי אל-אטרש, אחיו הכריזמטי של אבראהים כמנהיגם ועתרו לשלטונות כדי למנות אותו לקאימקאם. הממשל המחוזי בדמשק לא נענה לעתירות הדרוזים ושיבלי אמנם מונה למודיר של ערה, אך המהלך נועד על מנת להכפיף אותו לאבראהים. שימושו בסמכויותיו הניהוליות היה מופרז, בעיקר בכל הנוגע להפקעת קרקעות עבור ישוב מהגרים דרוזים חסרי רכוש מהר הלבנון. מהגרי הר הלבנון היו מלכתחילה בסיס הכוח שאיפשר את עלייתה של משפחת אל-אטרש על חשבון משפחת אל-חמדאן ואבראהים אל-אטרש נתפס כמי שפוגע במודל המשיח'ה שבחוראן לטובת הגדלת כוחו הפוליטי. נוסף על כך, הוא נתפס כמשתף פעולה עם השלטון המרכזי ובמאי 1889, עם סיום כהונתו של המושיר חוסיין פווזי פאשא, חל משבר ביחסים בין הדרוזים בחוראן לשלטון העות'מאני.[3]

המרידה פרצה באופן אופייני עם חילופי המושיר בארמיה החמישית, שהיתה מנועה מלדכא את המרידה עקב התגייסות גדודי המילואים שלה למשימות אחרות ברחבי האימפריה, בעיקר בכרתים. אבראהים נאלץ לזנוח את מדיניות הפקעת הקרקעות עד סוף 1889. באביב 1890, פרצה מרידה נוספת עקב המוטיבציה הגבוהה ששאבו המורדים מהצלחתם בשנה הקודמת. הם תקפו את סווידא ואילצו את אבראהים ואנשיו, לרבות אחיו, שיבלי, לעזוב את העיר ולבקש מקלט בדמשק. השיח'ים המובילים התארגנו בשלב זה סביב סעיד חמדאן, בן המשפחה המנהיגה לשעבר שעל חשבונה עלתה משפחת אל-אטרש, ודרשו מהממשל בדמשק למנותו לתפקיד הקאימקאם.

בתגובה לכיבוש סווידא, נערך גיוס מילואים בארמיה החמישית והשלטון המרכזי שלח כוחות צבא נוספים שהגיעו לחוראן מהארמייה השלישית שבסלוניקי. הכנעת המרידה היתה מהירה ואבראהים אל-אטרש הוחזר לתפקידו ומושבו בסווידא בהסכמת השיח'ים המורדים. למרות זאת, המורדים לא הסכימו לקבל את כל תנאי הכניעה שכללו את איסוף הנשק, רישום קרקעות והחלת חוקי המס הכלליים של האימפריה על הדרוזים בחוראן. השיח'ים המורדים עתרו לשלטון המרכזי וטענו שהם נתינים נאמנים של הסולטאן, אך נחושים להגן על האוטונומיה הקהילתית שלהם בחוראן כפי שהיה בדורות האחרונים.

בתגובה לסירוב הדרוזי נשלחו בסוף יוני 1890 כוחות הצבא לתקוף ישירות את סווידא, בה שהו כ-4,000 לוחמים דרוזים בשלב זה. כוחות הארמיה החמישית המתוגברים התקיפו את סווידא בהרעשה ארטילרית לפני שפלשו אליה לקרב עקוב מדם עם המורדים הדרוזים. המורדים לא הצליחו לנתק את שרשרת האספקה מדמשק שהיתה מהירה יותר בתקופה זו עקב סלילת הכביש מדמשק לחוראן בשנת 1888. תוך ימים ספורים הוסר המצור והמורדים שבו לכפריהם. אבראהים אל-אטרש חזר למשול והארמיה החמישית הציבה קסרקטין קבוע בסווידא. 15 ממנהיגי המרד הוגלו לרודוס, אך כל יתר המורדים שהצהירו על נאמנות לסולטאן ולממשלו של אבראהים אל-אטרש זכו לחנינה. מעבר לכך, השלטון המרכזי לא נקט בצעדי רפורמה משמעותיים יותר מאלה עד מותו של אבראהים בשנת 1893.[4]

מרידת העאמייה שנשענה על תמיכת הפלאחים הדרוזים והובלה על ידי שיח'ים שקראו תיגר על מנהיגותו של אבראהים אל-אטרש קבעה כמה תקדימים חשובים. ראשית, לראשונה התעמתו כוחות צבא עות'מאניים בהיקף נרחב עם הדרוזים בחוראן. נוסף על כך, שיטת הגליית האליטות מהחוראן לאזורים מרוחקים באימפריה קרתה בעקבות העאמייה לראשונה. אך החשוב מכל היה בנייתו לראשונה של קסרקטין עות'מאני שכלל כוחות חיל רגלים וסוללה ארטילרית בלב השלטון הדרוזי בהר החוראן, מה שכרסם באוטונומיה הדרוזית למעשה, למרות ההצלחה הזמנית באי אכיפת חוקי המס והגיוס בחוראן.[5]

______________________________________________

[1] Kais Firro, A History of the Druzes (Leiden: Brill, 1991).

[2] Max L. Gross, “Ottoman Rule in the Province of Damascus, 1860-1909” (Georgetown University, 1979).

[3] Birgit Schäbler, Aufstände Im Drusenbergland Ethnizität Und Integration Einer Ländlichen Gesellschaft Syriens Vom Osmanischen Reich Bis Zur Staatlichen Unabhängigkeit (Gotha: Perthes, 1996).

[4] Gross, “Ottoman Rule in the Province of Damascus, 1860-1909.”

[5] Kais Firro, A History of the Druzes, 1991.

***

לקריאה נוספת:

1. Birgit Schäbler. Aufstände Im Drusenbergland Ethnizität Und Integration Einer Ländlichen Gesellschaft Syriens Vom Osmanischen Reich Bis Zur Staatlichen Unabhängigkeit. Gotha: Perthes, 1996.
2. Firro, Kais. A History of the Druzes. Leiden: Brill, 1991.
3. Gross, Max L. “Ottoman Rule in the Province of Damascus, 1860-1909.” Unpublished Dissertation, Georgetown University, 1979.