מתצרפיית הר הלבנון

מתצריפיית הר הלבנון הייתה מנגנון שלטוני ייחודי להר הלבנון תחת האימפריה העות'מאנית. היא הוקמה בסוף 1860 כחלק מלקחי מלחמת האזרחים של 1860 בהר הלבנון ודמשק. המתצרפייה היוותה גוף שלטוני ייחודי בזמנה והוכפפה ישירות לשלטון המרכזי באיסטנבול, ולא לוילאיית דמשק שהוקם ב-1864 וכלל את יתר שטחי סוריה הגדולה. בראש המתצרפייה עמד מושל נוצרי לא לבנוני שמונה על ידי השלטון המרכזי ותחתיו מונתה מועצה שייצגה את כל עדות הר הלבנון. ממשל זה מהווה את הגרעין סביבו נבנתה לבנון המודרנית.

ב-5 בספטמבר 1860, לאחר מאורעות הדמים החמורים ביותר שראתה סוריה מזה מאות שנים, התכנסה ועדה לחקירת אירועי מלחמת האזרחים של 1860 בהר הלבנון ובדמשק. הוועדה כללה את נציגי הממשל העות'מאני ונציגים מחמשת מעצמות אירופה: צרפת, בריטניה, אוסטריה, פרוסיה ורוסיה, ונועדה למנוע את חזרתם של מקרים מסוג זה. זאת בהינתן שמלחמת האזרחים של 1860 היוותה למעשה קריסה של הסכם הקאימקאמיה הכפולה שנחתם אחרי מהומות 1842 בין הדרוזים למארונים ונועד להפיג את המתח הבין-עדתי שמקורו עוד בשינויים דמוגרפיים ופוליטיים מהמאה ה-18.

מעורבותן של המעצמות בענייני הפנים של האימפריה העות'מאנית נבעה משתי סיבות עיקריות. הראשונה הייתה השאיפה להגן על מיעוטים נוצריים באימפריה. מגמה זו הובלה במקרה המארוני על ידי צרפת שטיפחה את היחסים עמם עוד מאמצע המאה ה-16 במסגרת הסכמי הקפיטולציות הראשונים שנחתמו בין הסולטאן סולימאן המחוקק למלך פרנסואה הראשון. צרפת היתה המדינה ששלחה את מספר החיילים הגדול ביותר ללבנון לשם דיכוי אירועי מלחמת האזרחים: 6,000 חיילים מתוך 12,000 בסך הכול. הסיבה השנייה הייתה השאלה המזרחית, שהיא המשבר בו הייתה נתונה האימפריה העות'מאנית והבעיות האסטרטגיות שנבעו מכך. שאיפתן של מעצמות אירופה היתה למנוע את קריסתה של האימפריה העות'מאנית על מנת לשמור על מאזן הכוחות באירופה ולמנוע השתלטות של אחת המעצמות על שטחי האימפריה.

נציגי המעצמות פעלו מול פואד פאשא, הואלי של דמשק להשבת הסדר לפני הרפורמה. למרות זאת, פואד פאשא והארמיה החמישית שישבה בדמשק טיפלו בעניינים אלה בעצמם, לרבות העמדה לדין, כליאה, הגלייה והוצאות להורג של אזרחים עות'מאנים שהובילו את הפרעות. נוסף על כך, פעל פואד פאשא לצמצום ההשפעה הזרה על חשבון הריבונות העות'מאנית. לכן הוצאו ערי החוף: ביירות, צידון, צור וטריפולי, ג'בל עאמל ובקעת הלבנון מההסדר ונשארו רק שטחי ההר.

ההסכם שעל בסיסו כוננה המתצרפיה התבסס על שלושה עקרונות מרכזיים:

1. מושל הר הלבנון יהיה נוצרי ממוצא לא לבנוני שימונה על ידי השלטון המרכזי ויאושר על ידי חמשת המעצמות. מעמד הר הלבנון יהיה אוטונומי באופן חלקי. החוק העות'מאני יחול בו באופן מלא, אך תושביו יהיו פטורים משירות צבאי ולא ישהו בו כוחות צבא. הכנסת כוחות צבא אליו תתבצע רק על פי בקשת המתצרף;
2. ענייני הפנים של המתצרפיה ינוהלו על ידי מועצה בת 12 חברים שיבחרו מכל עדה על פי מפתח קבוע: ארבעה נוצרים מארונים, שלושה דרוזים, שני יוונים אורתודוכסים, יווני מלכיתי אחד, סוני אחד ושיעי אחד;
3. כל זכויות היתר של המקאטעג'יה מובטלות ובמקום הכוחות העדתיים יוקם חיל מצב לבנוני פנימי שיהיה אמון על הסדר. כביש ביירות דמשק שעובר בשטחי הר הלבנון מוחרג מתחום האחריות של חיל המצב הלבנוני והביטחון בו נמצא באחריות הצבא העות'מאני.

מושל הר הלבנון הראשון היה דאוד פאשא, ארמני קתולי שכיהן במספר משרות ממשלתיות באיסטנבול. הוא משל בלבנון עד 1868, ובסדרה של מינויים מוצלחים אחריו נשמר הסכם המתצרפיה והסדר הכללי בהר הלבנון. ביטול הסכם המתצרפיה למעשה התבצע רק בזמן מלחמת העולם הראשונה. המושל הצבאי של סוריה הגדולה והחוראן, אחמד ג'מאל פאשא, פיטר את אוהאנס פאשא הארמני ומינה במקומו את עלי מוניף ביי התורכי.

מודל השלטון העדתי והחסות האירופית שנהגו בהסכם המתצרפייה מהווים את בסיסה של לבנון המודרנית. ייצוג העדות לפי מפתח קבוע שמתבסס על גודל האוכלוסייה, במקום הסדרים מסורתיים קבועים היה המודל אליו חתרו המארונים ואותו חתרו הדרוזים למנוע עד מלחמת האזרחים של 1860 עקב גידולה של הקהילה הראשונה על חשבון השנייה בתחומי ההר. הסכם המתצרפיה צמצם את כוחם של הדרוזים בהר הלבנון באופן משמעותי והביא להגברה דרמטית של קצב הגירתם מהר הלבנון לחוראן. לעומת זאת, דווקא שבירת כוחה ההיסטורי של האליטה הדרוזית בהר הלבנון הביא לתהליכי עות'מאניזציה אפקטיביים יותר. בני שתי המשפחות הדומיננטיות, ג'ונבלאט וארסלאן השתלבו בתפקידי ממשל ברחבי סוריה הגדולה ובחיים האינטלקטואליים באימפריה העות'מאנית ומחוצה לה.

מודל העדתיות שעל בסיסו נבנתה לבנון המודרנית הכיל את הבעיות שהביאו למשברים רבים בלבנון המודרנית עקב הסתירה המובנית שהוא הכיל בין רצונן של מעצמות אירופה להיטיב עם הנוצרים המארונים וכינון השליטה על בסיס מפתח עדתי שהשתנה באופן דרמטי כשהמודל הורחב ללבנון הגדולה בתקופת המנדט הצרפתי. הדרוזים, שהתנגדו במאה ה-19 למודל הייצוג העדתי עקב היותו מיטיב עם הנוצרים על בסיס דמוגרפי, הפכו במאה ה-20 למתנגדים לו עקב היותו מיטיב עם נוצרים למרות הבסיס הדמוגרפי, שהשתנה עם השנים לרעת הנוצרים.

***

לקריאה נוספת ראו:

1. Firro, Kais. A History of the Druzes. Leiden: Brill, 1991.
2. Harris, William. Lebanon: A History, 600-2011. Oxford: Oxford University Press, 2012.
3. Leila Tarazi Fawaz. An Occasion of War: Civil Conflict in Lebanon and Damascus in 1860. Berkeley and Los Angeles, CA: University of California Press, 1994.
4. Makdisi, Ussama. The Culture of Sectarianism: Community, History and Violence in Nineteenth Century Ottoman Lebanon. Berkeley and Los Angeles, CA: California University Press, 2000.