עָפִיפֶה סַעבּ

עָפִיפֶה, בתו של פַנְדִי קָ'אסִם סַעבּ (1989-1900), נודעה הן בתחום הספרות והן בתחום העיתונות הנשית הערבית. נולדה באזור אַשְויפָאת (בלבנון) ולמדה בבית הספר האנגלי בביירות. לאחר מכן סיימה את לימודיה בבית הספר "ברוקר" שלימים הפך לבית הספר הלאומי לאזור אַשְויפָאת או בית הספר ע"ש הכומר טניוס סעד וידוע היום כבית הספר "צ'רלי סעד".

עָפִיפֶה סַעבּ החלה את דרכה בעולם העיתונות, כך נודעה היא כעיתונאית הדרוזית הראשונה בלבנון, התכתבה עם עיתונים ערבים וזרים כאחת וכתבה במספר עיתונים כמו: אַל-מָעָארִף (הידע), אַל-תַהְדִ'יבּ (המשמעת), אַל-מוּקְ'תָטָף (הנבחר) וקול האישה. בתקופה מסוימת נסעה לארצות הברית כדי ללמוד על תוכניות הלימודים ושיטות ההוראה שם. נודעה כסופרת בכירה לא רק בגבולות לבנון, כי אם בעולם הערבי כולו ונחשבה לאחת החלוצות שבפועלן ביקשו להשיג תחייה לתנועות נשיות במזרח התיכון.

ייסדה את כתב-העת אַל-חִ'דְר (חדר בבית שבו שהו הנשים הרחק מכל עין זרה) שיצא לאור לראשונה באחד ביולי בשנת 1919; כתב-עת שהמשיך להתפרסם ולעסוק בנושאי: חברה, השכלה, נשים וספרות למשך שמונה שנים ברציפות (עד 1926). זהו, למעשה, יריחון ספרותי-נשי שעסק במגוון נושאים וליקט את מיטב המאמרים והשירים שנכתבו על ידי טובי המשוררים, הסופרים, ההיסטוריונים, הפוליטיקאים  והפקידים הבכירים משני המינים. בסיום ההקדמה לגיליון הראשון, מסבירה עָפִיפֶה את מטרות כתב-העת שלה ואת הסיבות לשמו, היא כותבת:

קראנו לכתב-העת אל-חִ'דְר משום שהוא יהיה מעין חולייה המקשרת בין חדר-נשים למשנהו, סוג של מסר העובר מאישה שמרנית לזולתה; אנו מתחייבים בכתב-העת לספק לקוראינו את מיטב חיבוריהם של סופרים וסופרות בתחומי מדע, חינוך וניהול משק הבית. כתב-העת שלנו מצפה לתמיכה מצד סופרים וסופרות אשר יעודדו בכתיבתם נשים שמרניות ליטול חלק בעשיית הכתיבה והקריאה, ועל האל נסמוך.

עָפִיפֶה הקימה, בשיתוף עם שתי אחיותיה הסופרות (פָטִינָה וְזוּבָּאד), את בית-הספר אַל-סִירָאט באזור עָאלְיָה שבלבנון; שנים רבות היא תרמה מחייה כדי לספק לילדי בית-הספר חינוך יאה.

עָפִיפֶה בלטה כדמות בעלת אופי ייחודי, כיהנה כחברה מכובדת בעמותות וארגונים נשיים; בשנת 1958 העניקה לה מדינת לבנון את אות אל-ארז (עץ הארז שהוא אחד מהאייקונים שבדגל לבנון) בידי קצין בכיר כאות הוקרה לעמלה הנכבד.

טקס כבוד נערך לה בשוּיפָאת (בשנת 1982) ובמהלכו נאמו גדולי האינטלקטואלים ואנשי הספרות. נפטרה בעָאלְיָה בתאריך 17.7.1989.

* * *

המקורות:

אסעד, דָאעִ'ר יוסף. ק'אמוס אל-סחאפה אל-לובנאניה, 1975, עמ' 123.

אל-באשא, ד. מחמד ח'ליל. מועג'ם אעלאם אל-דורוז, מ. 2, עמ' 85.

אל-בועיני, נג'יב. סחאפיאת לובנאניאת ראאידאת ואדביאת מובדיעאת, 2007, עמ' 208.

תק'י-אדין, אדיל חמדאן. אלמראה פי מוג'תמע אל-מוחדון אל-דורוז בין אל-אמס ואליום, ביירות: אל-פורת ללנשר, 2004, עמ' 148-146. סעב, עפיפה. מוק'דימת מג'לת אל-ח'ידר, ע. 1, 1919.

מבט על

הדרוזים בישראל

ההתיישבות הדרוזית בישראל נחשבת לשלישית בגודלה, מבחינת מספר התושבים, בעולם כולו. הדרוזים בישראל (בני דת הייחוד) מהווים עדה דתית מגובשת, המונה כ- 147 אלף בני אדם, שפתם הינה ערבית ותרבותם ערבית-ייחודית (מונותאיסטית). הדת הדרוזית מוכרת באופן רשמי, על ידי מדינת ישראל, מאז שנת 1957 כישות אחת בעלת בתי משפט והנהגה רוחנית משלה. הדרוזים בישראל חיים כיום בתוך עשרים ושניים כפרים הנפרשים בגליל, בכרמל וברמת הגולן. שני היישובים הדרוזים הגדולים ביותר מבחינת מספר תושבים הם ירכא (16.9 אלף תושבים) ודלית אל-כרמל (17.1 אלף תושבים).

0 K

דרוזים בישראל

0 +

תושבים בדאלית אלכרמל, היישוב הכי גדול בישראל

0

סטודנטים דרוזים בשנת הלימודים 2019/2020 במוסדות להשכלה גבוהה