קרב רמת יוחנן היה סדרת התנגשויות צבאיות שחלו ב-12-16 באפריל 1948 בין כוחות ההגנה לצבא ההצלה בפיקודו של פאוזי אל-קאוקג'י במרחב שבין שפרעם לרמת יוחנן, בו שכנו כפרי המהגרים האלג'יראים הושה וכסאיר. מעבר לרוחב העימות הטקטי שהיה גבוה יחסית לשלב זה של מלחמת העצמאות של ישראל, הייתה לקרב זה משמעות קריטית מבחינה אסטרטגית. משמעות זו נבעה מהיותו נקודת מפנה ביחסם של הדרוזים לישוב העברי ומאוחר יותר למדינת ישראל הצעירה. קרב רמת יוחנן מהווה את אבן הדרך החשובה ביותר בהיסטוריה של היחסים בין יהודים לדרוזים והוא מהווה מקור עניין ופולמוס עד זמננו הן בעדה הדרוזית, הן בצה"ל והן באקדמיה הישראלית על רבדיה השונים.
ערב אישור תכנית החלוקה של ארץ ישראל שעברה ב-29 בנובמבר 1947 בהחלטה 181 של האו"ם, העריכו מדינות ערב כי הפלסטינים לא יהיו מסוגלים להתמודד צבאית עם הישוב העברי והחלו בהכנת צבאותיהם לפלישה לשטחי ארץ ישראל. צבא הג'יהאד הקדוש בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני אמנם היה מסוגל לבצע מהלכי התקפה על צירים ושיירות של הישוב העברי, אך מעבר לפגיעה בנפש, שיבוש החיים והמאמץ המלחמתי, הוא לא היה מסוגל לבצע מהלכים טקטיים התקפיים שכללו כיבושי שטחים מהמדינה היהודית. עד סיום המנדט הבריטי והכרזת עצמאותה של ישראל ב-14 במאי 1948 גם לא היה ניתן לפלוש לארץ ישראל, ולשם לחימה ביהודים גייסו מדינות ערב צבא מתנדבים שנקרא "צבא ההצלה" והעמידו בפיקודו את הקצין פאוזי אל-קאוקג'י. קאוקג'י היה ידוע במלחמותיו נגד הבריטים והצרפתים במספר הזדמנויות: מלחמת העולם הראשונה, קרב מייסלון ב-1920, המרד הסורי הגדול ב-1925-27, המרד הערבי הגדול ב-1936-39 ומלחמת העולם השנייה בהפיכת ראשיד עלי אל-כילאני בעיראק, שעבקבותיה הפך לקצין נאצי ואימץ תפיסה אנטישמית של מלחמה טוטאלית ביהודים בארץ ישראל ומחוצה לה.
בינואר 1948 פלשו שמונה גדודים של צבא ההצלה לצפון ארץ ישראל, ביניהם הגדוד ג'בל אל-ערב בפיקודו של הקצין הדרוזי שכיב ווהאב שהורכב ממתנדבים דרוזים מהחוראן ויחידת מג'דל שמס. הגדוד נקרא במכוון "ג'בל אל-ערב" ולא "ג'בל אל-דרוז", לא נשא סממנים דרוזיים ונבנה בעיקר ממתנדבים עניים מהחוראן שתפקדו כשכירי חרב. עד הגעתו של הגדוד לשפרעם הוא לא ביצע פעולות מלחמתיות נגד הישוב העברי. בתחילת אפריל, בזמן שחנה בשפרעם, ערך כוח משולב בפיקודו של קאוקג'י מתקפה על קיבוץ משמר העמק. כוחות ההגנה הצליחו להדוף את המתקפה, וכוחותיו של קאוקג'י היו מכותרים. על מנת שיוכל לבצע נסיגה, פקד קאוקג'י על שכיב ווהאב לבצע מתקפה שתביא להסטת חלק מכוחות ההגנה מאזור משמר העמק.
ב-12 באפריל תפס הגדוד בפיקודו של שכיב ווהאב עמדות בכפרים הושה וכסאיר והחל לבצע ירי אל עבר מתקנים בקיבוץ רמת יוחנן. ביומיים הראשונים לקרב התנהלו חילופי אש בין מגיני הקיבוץ והלוחמים הדרוזים וניסיונות כושלים של מגיני הקיבוץ להתקדם אל עבר עמדות הלוחמים הדרוזים. במהלך יומיים אלה חיבלו הלוחמים הדרוזים במעברי מים בעמק זבולון כחלק ממאמץ של צבא ההצלה לנתק את חיפה מעמק יזרעאל. ב-14 באפריל ערך כוח מגדוד 21 של חטיבת כרמלי מתקפה בניסיון לכבוש את העמדות בכסאייר מהגדוד הדרוזי. הלוחמים הדרוזים הדפו את המתקפה בחזרה לכפר עטה בו נערכו כוחות ההגנה. במהלך זה נהרג זוהר (זוריק) דיין, אחיו של משה דיין.
לאחר ההצלחה בהדיפת מתקפת ההגנה נסוג הגדוד הדרוזי לשפרעם להתארגנות מחודשת. בבוקר ה-16 באפריל תפסו כוחות מגדודי 21 ו-22 של חטיבת כרמלי עמדות בכפרים הושה וכסאיר שהיו ריקים מאדם והקדים רק במעט את תפיסת העמדות המחודשת של הלוחמים הדרוזים. גדוד ג'בל אל-ערב ניהל מתקפה ממושכת על עמדות אלה שכללה תשעה מהלכי הסתערות אליהם זרמה תגבורת מהכוחות ששהו בשפרעם. שני הגדודים נלחמו מטווח קרוב ביותר וסבלו מאבידות קשות. חיילי חטיבת כרמלי התנהלו במצוקה קשה של מחסור בתחמושת וללא יכולת לנהל קרב נסיגה. הגורם המכריע בקרב היה הגעת משוריין עם מקלע כבד לחיילי ההגנה בקרב על כסאיר בעיצומה של ההסתערות התשיעית של הלוחמים הדרוזים. הירי במקלע הסב אבידות רבות לגדוד הדרוזי והלוחמים נסוגו לשפרעם בפקודתו של שכיב ווהאב.
אולם, הניצחון בקרב הושג לא באמצעים טקטיים, אלא כתוצאה מסדרת פגישות גורליות של משא ומתן בין נציגי ההגנה והש"י לשכיב ווהאב וקצינים מגדודו. שיח' סאלח ח'ניפס משפרעם ושיח' לביב אבו-רוכון מעוספיא שהיו חלוצים בתמיכתם בישוב העברי תיווכו במשא ומתן להפסקת האש נועדו עם שכיב ווהאב בקרית עמל בעוד ששיח' ג'בר מעדי תיווך במפגש בין כמאל ווהאב, בנו של שכיב, לנציגי הש"י בירכא, בה שהו רבים מלוחמי הגדוד בשלב זה. בלט במיוחד אסמאעיל קבלאן שנועד עם אנשי הש"י בכסאיר ועבר לכוחות ההגנה. שכיב ווהאב הציב במשא ומתן דרישה למתן נקודת אחיזה ביחיעם, ממנו נהדף לפני כן גדודו של אדיב שישכלי מצבא ההצלה, בתמורה לנסיגה משפרעם, אך יהושע פלמון, נציג הש"י מטעם בן-גוריון, דחה דרישה זו בהוראתו הישירה. בשלב זה היה גדודו של ווהאב מפוזר למעשה והוא נאלץ לסגת בחזרה לסוריה בליוויו של ג'בר מעדי.
קרב רמת יוחנן הוא בעל חשיבות אופרטיבית גבוהה היות והוא בלם סופית את ניסיונו של קאוקג'י להגיע לחיפה. עם זאת, חשיבותו הגדולה יותר היא ברמה האסטרטגית, היות והוא הפך את עמדתה של העדה הדרוזית מנייטראלית ברובה הגדול עם איים של תמיכה בהגנה מחד ובנג'אדה מאידך, למזדהה עם הצד היהודי בבירור. נוסף על אסמאעיל קבלאן נשארו בישראל קצינים ולוחמים נוספים מהגדוד ששירתו אחר כך בצה"ל שהקים בשנות ה-50 את יחידת המיעוטים. קרב רמת יוחנן מהווה את ראשיתה של ברית הדמים בין העדה הדרוזית לישראל, שמהווה בתורה חלק אינטגרלי מבסיס הלגיטימיות השלטונית של ישראל.
***
לקריאה נוספת ראו:
- מעדי, חוסאם. "קרבות רמת יוחנן (הוּשה וכַּסַּאיר), 16-12 באפריל 1948 – עיון היסטורי ובחינה טקטית," יסודות: עיונים בחקר ההיסטוריה של צה"ל, 1 (מאי 2019), עמ' 54-25.
- גלבר, יואב. "ראשיתה של הברית היהודית-דרוזית," קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 60 (יוני 1991), 181-141.
- Parsons, Laila. The Commander: Fawzi Al-Qawuqji and the Fight for Arab Independence, 1914-1948,
- ———. The Druze between Palestine and Israel 1947–49. The Druze between Palestine and Israel 1947–49, 2000.