שיבלי אל-עריאן

שיבלי אל-עריאן היה לוחם ומפקד דרוזי מואדי אל-תים שהיה ממובילי הלחימה במרד הדרוזי נגד שלטונו של אבראהים פאשא בשנת 1838, וממנהיגי הדרוזים בהר הלבנון במלחמות האזרחים שפרצו בו בשנים 1842 ו-1860. חשיבותו של שיבלי אל-עריאן באה לא רק כתוצאה מהפיקוד המוצלח על הלוחמים הדרוזים באירועים אלה, אלא משלוש סיבות עיקריות:

1. הוא היה המנהיג הראשון מאז פח'ר אל-דין השני, 200 שנים לפניו, שהוביל מהלך צבאי נגד שלטון וצבאו הסדיר במרד נגד אבראהים פאשא ב-1838. קרב עין דארה ב-1711 אמנם היה מהלך מלחמתי רחב היקף בו היה צד שנתמך על ידי השלטון העות'מאני המרכזי, אך לא נלחמו בו חיילים עות'מאניים סדירים;
2. המרד אותו הוביל שיבלי בחוראן נגד אבראהים פאשא היווה את המהלך המלחמתי הראשון של דרוזים באזור זה, לאחר יותר מ-120 שנות התיישבות בגלים קטנים (גלי ההגירה הגדולים הגיעו בשנות ה-60 של המאה ה-19). במרד זה פותחו טקטיקות הלחימה העיקריות ששימשו את הדרוזים בחוראן במהלכיהם המלחמתיים בהתקוממויות השונות בחוראן לאורך שנות השלטון העות'מאני והמנדט הצרפתי;
3. מרידת הדרוזים נגד אבראהים פאשא היוותה תקדים להתלכדותן של הקהילות הדרוזיות במרחבים שונים: החוראן, ואדי אל-תים והר הלבנון, בצורה שהיוותה יתרון מערכתי ואסטרטגי מובהק מול יריביהם במרידותיהם השונות ובעימותים השונים עם הקהילות הסמוכות (בני השבטים, צ'רקסים, כורדים, פלאחים מוסלמים ונוצרים) הן בהר הלבנון והן בחוראן.

שיבלי אל-עריאן נולד בראשיא שבלבנון בתחילת המאה ה-19 והשתכן בואדי אל-תים בבגרותו. חשוב לציין כי אל-עריאן הוא לא שם משפחתו, אלא כינוי שפירושו בערבית "יחפן" או "חשוף" עקב פשטותו ועוניו. הוא עלה על במת ההיסטוריה עם תחילת ההיערכות למרד הדרוזי נגד שלטונו של אבראהים פאשא בסוף שנות ה-30 של המאה ה-19. קיימת אי הסכמה לגבי מועד תחילת ההיערכות להתקוממות הדרוזית בחוראן שפרצה בשנת 1838, אך מוסכם כי הסיבה העיקרית הייתה ניסיונו של אבראהים פאשא לכפות גיוס חובה לצבא המצרי על הדרוזים. הלוחמים הדרוזים שהיו ידועים באיכותם היו נחוצים לשלטון המצרי במלחמות שניהל בתימן ובדרום עמק הנילוס. למרות זאת, עניינם של הדרוזים בגיוס לא היה קיים היות והם מעולם לא גויסו לצבא העות'מאני בגיוס חובה. מלחמותיהם העיקריות היו מקומיות נגד קהילות עמן היו בסכסוך או נגד הרשויות שפתחו לעתים רחוקות במסעות עונשין.

ידוע לנו כי שיבלי נכח בפגישה הראשונה של מנהיגי הדרוזים בסווידא, אותה ערך יחיא אל-חמדאן אחרי שבקשתו לפטור את הדרוזים מגיוס החובה בתמורה לתשלום מסים מוגדלים בתבואות, נענתה על ידי מושל סוריה, שריף פאשא, בסירוב והשפלה. בשנת 1837 נערכו הדרוזים בחוראן למרד באמצעות יצירת תיאום עם שבט הסלוט שסייע להם יותר מאוחר לבצע את הנסיגה הלוגיסטית לתוך כפרי השדה הגעשי של הלג'ה. לכן, בינואר 1838, כאשר ביצע הצבא המצרי את המתקפה הראשונה על הדרוזים בחוראן, ספגו 400 חיילי כוחותיו של אבראהים פאשא מפלה קשה. שיבלי הוביל מתקפה בצורה של פשיטות ומארבים על הכוחות המצריים שבסופם ניתקו הלוחמים הדרוזיים מגע בצורה מהירה ונסוגו בחזרה במהירות אל תוך הלג'ה. הלחימה בתוך הלג'ה עבור כוחות צבא סדירים תמיד היתה קשה ביותר עקב תנאי השטח הקשים, הריחוק מקווי האספקה והחום הקיצוני כאשר נלחמו בקיץ.

המכה אותה ספג הכוח מהצבא המצרי הביא את אבראהים פאשא להיערך ללחימה עם סדרי כוחות גדולים בהרבה. הוא שלח 4,000 חיילים אלבנים איכותיים לדיכוי המרד הדרוזי ואליהם אמיר הר הלבנון, האמיר באשיר השני, צירף לוחמים נוצרים. נוסף על כך, כרת אבראהים פאשא ברית עם שבט העניזה שממזרח לחוראן וכך יצר מציאות של כיתור עבור הדרוזים. החולייה האחרונה בשרשרת היתה ניתוק הברית בין שבט הסלוט לדרוזים. מנגד, הזעיק שיבלי לוחמים דרוזים מואדי אל-תים והר הלבנון שהגיעו להילחם בחוראן וביצעו סביבו חסימות הצירים המרכזיים, על מנת לנתק את החוראן מקווי האספקה של הצבא. למרות זאת, הדרוזים הובסו בקרב זה ושיבלי נאלץ לסגת לעיירה הדרוזית רשאיא שבואדי אל-תים, שם הרג את המושל והשתלט על העיירה. לאחר הפסדים נוספים בקרבות בדרום ואדי אל-תים נסוג שיבלי עם 1,500 לוחמים להר החרמון והתבצר בו. קבוצת לוחמים זו, יחד עם הכוח של חוסיין אבו עסאף בלג'ה היו שני כיסי ההתנגדות האחרונים של הדרוזים בקיץ 1838, בזמן שרוב המנהיגים הדרוזים בחוראן ובהר הלבנון הגיעו להסכם כניעה עם אבראהים פאשא. למרות זאת, ידוע לנו ממסמכי ארכיון מצריים, כי שיבלי עצמו התגייס לצבא בסוף 1838.

המאורעות הבאים בהם היה מעורב שיבלי אל-עריאן היו סדרת ההתנגשויות בין הדרוזים לנוצרים המארונים בהר הלבנון וסביבו בשנת 1841. שיבלי הוביל את הלוחמים הדרוזים שהגיעו להר הלבנון מואדי אל-תים והחוראן והיה איש הקשר של הבריטים באזור, שביקשו לבסס תמיכה בקרב הדרוזים לאיזון ההשפעה הצרפתית העמוקה והוותיקה על המארונים. בהטילו אימה על גורמים דרוזיים שהיו עשויים לשתף פעולה עם הצרפתים, שיבלי הביא שוב לאחדות דרוזית בין הר הלבנון לחוראן ויצא למתקפה על אזור ואדי אל-תים בתמיכה דמשקאית. הוא פירק את הנוצרים באזור חצבאיא ורשאיא מחימוש ותקף כ-80 כפרים נוצריים נוספים. משם המשיך במתקפתו לבקאע שלאחר הצלחתה נבלמה רק על ידי ציר מארוני-שיעי בזחלה. לאחר המתקפה המארונית-שיעית המוצלחת בזחלה, ערך שיבלי את כוחותיו למתקפת נגד באזור שוויפאת. למרות הצלחת המתקפה הדרוזית, לא ניתן היה להמשיך את הצלחת הכוחות הדרוזיים עקב התערבותם של הקונסולים של כל מעצמות אירופה ששאפו להביא להפסקת פעולות האיבה ההדדיות בהר הלבנון. בהשפעת לחצים אלה נועדו שיבלי ויתר המנהיגים הדרוזים עם מנהיגי המארונים וחתמו על הסכם הפסקת האש שבעקבותיו בא הסכם הקאימקאמיה הכפולה: שליטה משותפת מארונית ודרוזית שהחליפה את מודל השליטה של המוקאטעג'יה בהר הלבנון בו הייתה דומיננטיות דרוזית.    

ידיעותינו אודות פועלו של שיבלי אל-עריאן בתקופת הקאימקאמייה הכפולה מוגבלות. עם זאת, בשלב מוקדם הוא הוביל מרידה דרוזית-מארונית נגד ממשלו של עומר פאשא, מושל הר הלבנון העות'מאני החדש דאז. מטרת המרידה המקסימליסטית הייתה שחרור השיח'ים הדרוזים שנכלאו בביירות בעקבות מלחמת האזרחים של 1842, פטור מלא מגיוס, פטור ממסים לשלוש שנים והחזרתם של השיהאבים לשלטון בהר הלבנון במקום המושל מטעם השלטון המרכזי עומר פאשא. למרות הצלחתו לסחוף לוחמים במרידה זו ולמרות ההסכמה לשחרר את השיח'ים הדרוזים, הצליח הצבא העות'מאני לדכא את המרידה בקלות יחסית ושיבלי נאלץ להיכנע.

מעמדו של שיבלי בחוראן ובהר הלבנון נבע מהצלחותיו כלוחם וכמנהיג צבאי. הוא לא השתייך לאף אחת ממשפחות האליטה וממשיכו המובהק בהנהגה הצבאית העל-אזורית של הלוחמים הדרוזים היה אסמאעיל אל-אטרש שהיה בעל פרופיל דומה, והמשיך לקיים את הברית האופרטיבית בין הדרוזים בחוראן להר הלבנון. שיטות הפעולה של שיבלי אומצו על ידו הן במרידה בחוראן ב-1852 והן במלחמת האזרחים של 1860 בהר הלבנון. שיבלי מצא את מותו בגיל מבוגר במהלך מלחמת האזרחים של 1860. אירועים אלה היו הפעם האחרונה בה התקיים תיאום שוטף ונרחב ולחימה משותפת של דרוזים מהחוראן ודרוזים מהר הלבנון. 

***

לקריאה נוספת ראו:

1. Firro, Kais. A History of the Druzes, Leiden: Brill, 1991.
2. Makdisi, Ussama. The Culture of Sectarianism: Community, History and Violence in Nineteenth Century Ottoman Lebanon. Berkeley and Los Angeles, CA: California University Press, 2000.
3. Talhamy, Yvette. “The Nusayri and Druze Minorities in Syria in the Nineteenth Century: The Revolt against the Egyptian Occupation as a Case Study.” Middle Eastern Studies 48, no. 6 (2012): 973–95.