נולד הנסיך עאדל ארסלאן בשנת 1887 בשוויפאת, היו לו שלושה אחים נסיכים: נסיב, שכיב וחסן. ארבעת האחים הנסיכים הם בניו של הנסיך חמוד בן חסן ארסלאן, אחד מנסיכי הר הלבנון. אותו נסיך צעיר, עאדל, היה יפה תואר, גבוה, בעל כושר שכנוע, אמן בדיבור, מבולטי המתווכחים, בעל אישיות ייחודית, צנוע, אמפתי כלפי משפחתו וחבריו, קשור לאימו ומסור לאהבת ארצו והערביות שלו.
הנסיך גדל בסביבה שחרדה לגורל המורשת; זאת משום שאותה תקופה התאפיינה בהתפרקות ערכית של החברה המסורתית, התפרקות זו חלה בעקבות שתי השפעות מרכזיות: הראשונה, הפלישה התעשייתית האירופית ששיתקה את מלאכת היד והתעשיות המקומיות, והשנייה, רעיונות המהפכה הצרפתית שהמשטרים הקיימים לא הצליחו להילחם בהם. על כן אירעו סכסוכים חברתיים בשנת 1860 שהיו סימן להתפרקות הליבה החברתית.
למד והתחנך בבית הספר "אלחיכמה", שם למד ערבית אצל המורה עבדאללה אלבוסתאני, ולמד צרפתית אצל המורה המפורסם אוגוסט אדיב. לאחר מכן המשיך את מסכת לימודיו במכללה האסלאמית, שבה למד תורכית. עם סיום לימודי התורכית נסע לאיסטנבול והמשיך את לימודיו הגבוהים במכללה למשפטים ומינהל ציבורי. לאחר מכן מונה לפקיד במשרד הפנים של ביירות. בתקופה מאוחרת יותר נבחר להיות נציג הר הלבנון במועצת השליחים העות'מאנית וחזר לאיסטנבול (1916-1918) בהיותו הנציג הצעיר ביותר. במועצה הוא ייצג את הנוער הערבי ואת שאיפות הערבים, ותקף בחדות את מדיניות הממשלה ואת מדיניותו של ג'מאל באשא, מפקד הצבא הרביעי והמושל הצבאי של ארצות א-שאם (סוריה, לבנון ופלסטין).
באיסטנבול הוא פגש את עזיז באשא אל-מסרי ומחמוד שוכת באשא אל-בע'דאדי ופהמי ביק אל-מסראטי אל-טרבלסי וסלים ביק אל-ג'זאארי. בחברתם של אנשים אלה ועם כניסתו לעמותה הקחטאנית, הראשונה מבין העמותות הערביות החשאיות, ננעץ בליבו של עאדל הצעיר רעיון הלאומיות הערבית; הדבר הפך אותו מ"הג'נטלמן" העות'מאני לנסיך הערבי הלבנוני.
בשנת 1919 חבר אל הנסיך פייסל (בדמשק), שמינה אותו למזכירו האישי ושלח אותו אל מדינות שונות בעולם במשימת הסברה על תקיפת הגנרל גורו את המדינה (כאשר צבאו של האחרון התקדם לעבר הבירה). לאחר נפילת דמשק בידי הצרפתים, בעקבות קרב מייסלון, התערער כס המלכות ההאשמי בסוריה, וממשלת צרפת גזרה עונש מוות על הנסיך עאדל שלא בנוכחותו בשנת 1920. עם חזרתו של הנסיך מאירופה, מינה אותו הנסיך עבדאללה, נסיך ירדן, לראש הדיוואן שלו וליועצו האישי (1921-1923) עד שנחלקו בדעותיהם, אז הנסיך עאדל הודח מתפקידו וגורש לחיג'אז ומשם עבר לקהיר ב-1924 .
בשלב זה הצטרף הנסיך עאדל למהפכה הסורית הגדולה וקיבל על עצמו את הנהגת אזור בלאן, אז בלט באומץ ליבו בעת לחימה וכונה "נסיך החרב והעט"; כך שחיבר שירים יפים במהלך הקרבות. לאחר המהפכה נסע לאירופה ומשם הוא שלח מכתב לאחיו, הנסיך שכיב, ובו נכתב:
"אינני משתוקק לכסף, וגם איני חמדן בכדי להשיגו כדי להתענג, אולם כסף בימים אלו הנו שליט של כל הזמנים, והרי בשהותי בגולה חוויתי את העוני ואת המחסור בכסף, דבר שהכריח אותי להיות סוכן לחברות זרות שחיפשו אינטרסים בארצות שונות; אותם אינטרסים שלא קשורים כל וכלל לפוליטיקה. אלה שהם חברים שלי ואלה שלא, שניהם באים אליי בטענה (שכן לחלקם יש קשרים עם חברות אחרות) שלא מתאים לי, כערבי פטריוטי השואף למען ערבים, להיות סוכן של חברות זרות…"
בעת שהותו של הנסיך עאדל במערב למד אנגלית ובחן את סיבות נחשלותם של הערבים; הוא מצא כי השחיתות של השליטים הערבים החלישה את מורל האומה בפני ההתקפות העזות של הקולוניאליזם האירופי. כמו כן, הרי אנוכיותם של המנהיגים הפוליטיים, תאוותם למנהיגות טפלה ותלותם בחומריות כוזבת החלישו אותם אל מול הכובש הקולוניאלי, וכך העם הפשוט הולך שולל ונהיה חסר אונים. יתרה מזו, הבורות וחוסר ההשכלה היו עוד סיבות שתרמו לנחשלות המדינות הערביות. הגלות השפיעה על צורת חשיבתו של הנסיך עאדל והכינה אותו לקבל על עצמו את תפקיד "האדם הדיפלומטי", כך כשחזר מגלותו בשנת 1936 החל את דרכו בחיל הדיפלומטי הסורי. היה שותף אז למעשים של המשלחת הסורית באומות המאוחדות וכיהן בתפקידים ממשלתיים שונים: במשרדי החוץ, הביטחון והחינוך.
הנסיך עאדל נפטר בשנת 1954 בבירה הלבנונית, ביירות.