קרב עין דארה (1711)

קרב עין דארה התחולל בשנת 1711 בסמוך לעיירה עין דארה שבלבנון, הנמצאת כ-30 ק"מ דרום מזרחית לביירות. הקרב, בו נלחמו שתי קואליציות של כוחות מרחבי לבנון מהווה את אחד משיאי העימות עתיק היומין בין שבטי קייס וימן. תוצאות הקרב, בו ניצחו הקייסים מהווה מפנה מכונן בתולדותיה של לבנון והשפעתו על לבנון המודרנית ניכרת עד ימינו. השפעת תוצאותיו על הדרוזים ניכרה במאות ה-18 וה-19 היות וכוחות דרוזיים ניצבו משני צדי המתרס. השליטה הדרוזית בהר הלבנון נחלשה משמעותית כתוצאה מהקרב ולאחר כ-150 שנים של שחיקה הדרגתית, אבדה לחלוטין.[1]

מקורות הסכסוך בין פלגי קייס וימן נמצאים בחצי האי ערב וקודמים להופעת האסלאם. מקורו של שבט ימן הוא מאזור קחטאן שבדרום חצי האי ערב, בעוד ששבט קייס הוא צפוני יותר ומקורותיו המדויקים אינם ידועים, אך מיוחסים לאזור שמשתרע על פני סוריה ומסופוטמיה. ברבות השנים המונחים "קייס" ו"ימן" חדלו מלהיות אקסקלוסיביים לשבטי המקור וייצגו קואליציות בעלות קוד נאמנות שבטי על-אידיאולוגי ועל-דתי, לאחר שקבוצות מהגרים שונות חברו לשני השבטים הוותיקים ונמנו עליהם. התרחבות כיבושי האסלאם ייצאה את הסכסוך מחצי האי ערב לסוריה הגדולה ולעיראק, לאנדלוס-ספרד של ימינו ולתקופה קצרה אפילו לסיציליה.[2]

ההגמוניה הדרוזית בהר הלבנון ובאזורים הסמוכים לו נחלשה אחרי הוצאתו של פח'ר אל-דין השני לבית מען להורג בשנת 1635 לאחר כניעתו בקרב שנתיים קודם לכן. ממשיכיו, מלחם וקרקמאז השני, לא הצליחו לאכוף את סמכותם על בעלי הקרקעות הדרוזים בהר הלבנון ובואדי תים, והאחדות שאיפיינה את תקופת השיא של בית מען בסוף המאה ה-16 ובתחילת המאה ה-17 נסדקה ופינתה את מקומה ליריבות בין קואליציות דרוזיות ובהמשך רב-דתיות על פי החלוקה הקדומה לשבטי קייס וימן. אחמד אל-מעני מת בשנת 1697 ללא יורש אפקטיבי ומוסכם מבניו, והשליטה בהר הלבנון עברה לבית שיהאב, קרוביהם המוסלמים של בית מען מקשרי חיתון.[3]

האמיר באשיר הראשון לבית שהאב שלט על הר הלבנון עד שנת 1707 והעדיף לחזק את הפלג הקייסי, בעוד שהפלג הימני נהנה מתמיכת השלטון העות'מאני המרכזי ומושלי דמשק וצידון. בנו, חיידר שלט אחריו והמשיך לתמוך בפלג הקייסי, מהלך שעורר את התנגדות המושלים העות'מאניים. ב-1709 ניסה מושל צידון, באשיר פאשא, להדיח את חיידר ומינה במקומו את מחמוד אבו-הארמוש מהפלג הימני. חיידר ותומכיו הקייסים עקרו לכפר ע'זיר שליד כסרואן, שם קיבלו את הגנתה של חמולת חוביש המארונית בעוד שהפלג הימני נאחז בהר הלבנון. מאוחר יותר, פשטו ההארמושים גם על ע'זיר, וחיידר נאלץ לעבור לכפר הרמל השיעי שנמצא בבקעת הלבנון. לאחר שהחמולות הקייסיות קראו להחזרת שלטונו הלגיטימי של ח'ידר, הוא התמקם עם תומכיו בראס אל-מתן בחסות משפחת אבו-למע הדרוזית ב-1711. שם חברו אליהם כוחות נוספים משפחות נוספות מפלג קייס: ג'נבלאט, תלחוק, עמאד, אבו-נקד ועבד אל-מאלכ. מושלי צידון ודמשק תיגברו את הכוחות הימניים בהובלת אבו-הארמוש עם כוחות משלהם, בעוד שכוחותיו של חיידר זכו לתגבורת משמעותית מחמולת חארפוש השיעית מבקעת הלבנון.[4]

              ב-20 במארס 1711 בעוד שהכוחות הימניים המתוגברים מתקדמים לעבר ראס אל-מתן לשם ביצוע מתקפת מלקחיים על הכוחות הקיסיים, יזם חיידר מתקפת פתע טוטאלית על המחנה הימני שחנה בעין דארה. הקייסים הסבו לימנים אבדות רבות, כולל שבעה מראשי המשפחות שנהרגו בקרב, ולקיחתו של אבו-הארמוש בשבי. לאחר הניצחון המוחץ, שיגר חיידר מסרי מפייסים לצידון ודמשק על השבת הסדר, והם קיבלו את מנהיגותו והדבר הבטיח את המשך שליטת בית שהאב.[5] בעקבות תוצאות הקרב נאצלו החמולות הימניות להגר מהר הלבנון והתיישבו בחוראן בעקבות המשפחות הראשונות שהיגרו לשם בסוף המאה ה-17. בטווח הארוך, קרב עין דארה החליש משמעותית את הדרוזים בהר הלבנון, הן מבחינה דמוגרפיה והן מבחינה פוליטית. המשך שלטון בית שיהאב סימן את עלייתם של הנוצרים המארונים בהר הלבנון מבחינה דמוגרפית, מגמה שבסופו של דבר נשאה בחובה תוצאות פוליטיות של אובדן הדומיננטיות בהר הלבנון והעתקת מרכזי הכובד הדמוגרפי והפוליטי הדרוזי לחוראן.[6]

_________________________________________________

[1] Yusri Hazran, The Druze Community and the Lebanese State (London and New York: Routledge, 2014), 17–18.

[2] Hugh Kennedy, The Prophet and the Age of the Caliphates, The Prophet and the Age of the Caliphates, Fourth Edi (New York: Routledge, 2023), 15, 78–83.

[3] Kais Firro, A History of the Druzes (Leiden, Brill: 2015), 32.

[4] William Harris, Lebanon: A History, 600-2011 (Oxford: Oxford University Press, 2012), 108–14; Stefan Winter, The Shiites of Lebanon under Ottoman Rule, 1516–1788 (Cambridge: Cambridge University Press, 2010), 129–31.

[5] Harris, Lebanon: A History, 600-2011, 115–16.

[6] Firro, A History of the Druzes, 36–37.

***

לקריאה נוספת ראו:

  1. Firro, Kais. A History of the Druzes. Leiden: Brill, 2015.
  2. Harris, William. Lebanon: A History, 600-2011. Oxford: Oxford University Press, 2012.
  3. Kennedy, Hugh. The Prophet and the Age of the Caliphates. The Prophet and the Age of the Caliphates. Fourth Edi. New York: Routledge, 2023.
  4. Winter, Stefan. The Shiites of Lebanon under Ottoman Rule, 1516–1788. Cambridge: Cambridge University Press, 2010.
  5. Hazran, Yusri. The Druze Community and the Lebanese State. London and New York: Routledge, 2014.

 

מבט על

הדרוזים בישראל

ההתיישבות הדרוזית בישראל נחשבת לשלישית בגודלה, מבחינת מספר התושבים, בעולם כולו. הדרוזים בישראל (בני דת הייחוד) מהווים עדה דתית מגובשת, המונה כ- 147 אלף בני אדם, שפתם הינה ערבית ותרבותם ערבית-ייחודית (מונותאיסטית). הדת הדרוזית מוכרת באופן רשמי, על ידי מדינת ישראל, מאז שנת 1957 כישות אחת בעלת בתי משפט והנהגה רוחנית משלה. הדרוזים בישראל חיים כיום בתוך עשרים ושניים כפרים הנפרשים בגליל, בכרמל וברמת הגולן. שני היישובים הדרוזים הגדולים ביותר מבחינת מספר תושבים הם ירכא (16.9 אלף תושבים) ודלית אל-כרמל (17.1 אלף תושבים).

0 K

דרוזים בישראל

0 +

תושבים בדאלית אלכרמל, היישוב הכי גדול בישראל

0

סטודנטים דרוזים בשנת הלימודים 2019/2020 במוסדות להשכלה גבוהה